Osteopath.co.il
צור קשר עם המרפאה לאוסטיאופתיה בירושלים
הזמנת תור:
להזמנת תור, אנא התקשרו למספר טלפון 
02-561-1808

או לנייד0522 606 774

כתובת:
רחוב כ " ט בנובמבר 14א

ירושלים, ישראל
92105

האוסטאופת
דניאל שר

דניאל שר חבר באגודה הישראלית לאוסטיאופתיה וחבר במועצה הכללית לאוסטיאופתיה בבריטניה. בעל תעודת המרפאה הבטוחה המוענקת על ידי המועצה הבריטית.

Osteopathic Association

אוסטאופתיה לאוסטאופתים

הבלוגה האוסטאופתי הזה מיועד ליצור דיון בין אוסטאופתים בנוסעי אוסטאופתיה

9.3.13

מפרק הכתף - תפקוד משפיע על מבנה


המיסד של אוסטיאופתיה, אנדרו טיילור סטיל, הבין שהמפתח לפתירת בעיות מבניות הוא להבין לעומק את האנטומיה של הגוף ולדעת איך המפרקים בנויים. אין מפרק שמשקף את קונספט האוסטיאופתי הזה יותר טוב מהכתף.

מפרק הכתף שונה ממפרק הירך בתפקידיו ואפשר לראות את ההבדלים במבנה של כל אחד מהם. התפקיד של הכתף הוא לשלוט על תנועתה של הגפה העליונה, להושיט את היד בכל הפעולות היומיומיות שמתבקשות וזאת הסיבה שלכתף יש טווח גדול מאוד, הגדול ביותר מכל מפרק אחר בגוף. בניגוד לכתף, מפרק הירך צריך לשאת את כל משקל הגוף ומטיל את הגוף קדימה, לכן הכרחי הוא שמפרק הירך יהיה יציב ומוגבל בתנועה.

מבחינת המבנה, יש למפרק הירך שני משטחי עצם הולמים ומותאמים, הם עטופים ברצועות מתוחות ובטוחות כדי להגביל את התנועה של הירך. בעוד שלמפרק הכתף יש שני משטחים גרמיים (הגלינאויד וראש הזרוע) שאינם מתאימים. כדי להגן על המפרק ולייצב אותו, מפרק הכתף עטוף בשרירים קטנים ורצועות שפועלים להחזיק את ראש הזרוע במקומו בזמן שהשרירים הארוכים החוצים את המפרק פועלים ומזיזים את הכתף. השרירים הגמישים האלה מחזיקים וגם מייצבים את הכתף בו זמנית ומאפשרים טווח גדול של תנועה.

אחת הדרכים שהכתף משתמשת על מנת להשיג תנועה גדולה, היא לחלק תנועת הכתף בין לפחות שלושה מפרקים משניים: המפרק שכם-חזה, המפרק בין שיא הכתף ועצם הבריח, המפרק בין עצם החזה ועצם הבריח. המפרקים המשניים חוצצים בין מפרק הגלינוהומאראל כדי להפחית את עומס העבודה שנופלת עליו. אם לא היתה מתקיימת חלוקת העבודה הזאת בין כל מפרקי הכתף, אלא רק מפרק אחד (מפרק הגלינוהומאראל) היה אחראי על התנועה, הכתף לא היה מסוגל ליצור תנועה גדולה כל כך. מפרק שכם-חזה למשל, מספק סוג של ציר דינמי שעליו יושב ראש הזרוע, אשר משתנה כל הזמן על מנת להגדיל את טווח הכתף. 

ניתן לחלק את שרירי הכתף לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה ידועה מכונה בשם שרוולית המסובבת או בשם רוטאטור כף. תפקיד הרוטאטור כף הוא להחזיק ולנווט את ראש הזרוע מתחת לעצם הבריח לתוך חלל הגלינאויד. אפשר לקרוא לקבוצה הזאת - המחזיקים. הקבוצה השניה היא השרירים הארוכים, כלומר השרירים שחוצים את הכתף ומניעים את הזרוע בכל הזוויות האפשריות. השרירים שכלולים בקבוצה זו, הם שריר דו-ראשי, שריר תלת-ראשי, שריר הדלתא, ושריר החזה ואפשר לקרוא להם - המניעים. אף על פי שקבוצות השרירים האלו פועלות ביחד יש להם תפקידים שונים. בנוסף, בעיות שנמצאות בקבוצה הראשונה, כמו התכווצות שריר בית החזה לדוגמה, יבוא לידי ביטוי גם בקבוצה השניה ולהיפך. הקבוצה השלישית היא הקבוצה שמתחברת לשכמה כדי לייצב אותה במקומה וגם לתת לה את היכולת לנוע על בית החזה. השרירים האלו הם לטיסימוס דורסי, שרירי הרומבוידס, טראפיזיוס, סאראיטוס אנטאריור ופקטוראליס מאג'ור.  על מנת שהכתף תהיה חזקה ויציבה, ותוכל להשיג טווח גדול של תנועה, הדבר דורש ממנה להיות תלויה ברקמות הרכות, כלומר, בשלושת הקבוצות שלעיל, ברצועות ובברסאות. חוסר התאמה בין תפקוד הקבוצות האלו, עלול לגרום למתח בין הרקמות הרכות, שחיקה באזורים שדורשים תנועה חלקה, והתפתחות דלקת.
חשוב שכאשר אוסטיאופת מאבחן בעיות של כתף, ידע להבחין מה סיבת הכאב של המטופל. רוב המטופלים אשר מגיעים עם בעיות כתף, לרוב לא מגיעים עם אוסטיאוארטריטס אלא עם דלקות שריר וכדומה. רוב הדלקות נמצאות בשרירי הרוטאטור כף הנמצאים מסביב לכתף ובמיוחד בשריר הסופראספינאטוס, בגלל אספקת הדם שלו ועקב המקום המיוחד שלו ביחס לעצמות שמסביבו.

האוסטיאופת חייב לשים דגש על השאלות שהוא מפנה למטופל, על מנת להבין איך הוא כיחיד משתמש בכתף שלו. על האוסטיאופת לקשר בין התשובות של המטופל לבעיות שעליהן הוא מתלונן. רק לאחר מכן, האוסטיאופת יכול להגיע לאבחון מדויק, ללא צורך בצילום.

תוויות: , ,

7.3.11

אבחון על ידי אוסטיאופת לפרק הירך

לפרק הירך יש מבנה מסויים והוא מתאים לתיפקודו המיוחד, ולכן חשוב מאוד שהאבחון על ידי אוסטיאופת יתיחס למבנהו של הפרק כדי לאבחן בעיות של פרק הירך, הגב, והברך.

לפרק האגן יש שני תפקידים חשובים התפקיד הראשון הוא להיות קשר יציב בין הגוף לרגל. התפקיד השני הוא לדחוף את הגוף קדימה ואחורה, כלומר, להניע את הרגל. בניגוד לכל מפרק אחר בגוף יש לעצם הירך "צוואר" בין ראש פרק הירך לבין מוט פרק הירך. הצוואר מתפקד כמנוף ועוזר להגדיל את טווח התנועה של הרגל באמצאות כמות מופחתת של פאולה שרירית. אולם הוא גם מגביר את הפגיעות של הפרק.

היציבות של מפרק הירך היא תוצאה של מבנים רבים שעוזרים ליצב את המפרק. מבנהו של ראש עצם הירך לדוגמא, מותאם באופן מדויק למרחשת ומוחזק בעזרת רצועה חזקה של סחוס שמעמיקה את שקע המפרקית. בהשוואה לכל מפרק אחר בגוף, שני צידי הפרק מותאמים באופן הכי סימטרי אחד לשני. נוסף על כך, יש רצועות חזקות שמתחברות בין האגן לבין העצם הירך שמחזיקות את תנועת הפרק ומגבילות את תנועתו. בנוסף לתמיכה מיבנית זו, לראש פרק האגן קיימת אספקת עצב מפותחת. העצב האובטורטור (דוקרן) (L2, L3, L4), אשר מספק את קופסית הירך ומשמש להעברת תחושת התמצאות למוח על מיקום הירך. יש עורקים מרובים בפרק הירך, היוצאים משני עורקים ראשיים: עורק ההיקף והעורק לליגאמנטום טריס. מטרת עורקים אלו, היא לספק לכל הפרק את החומרים הדרושים. ברם, למרבה האירוניה הרצועות החזקות המקיפות את צוואר עצם הירך מסכנות את פרק הירך על ידי דחיסת יתר על אספקת הדם. דבר זה יכול לגרום לנמק בראש העצם.

כל אוסטיאופת צריך להיות מודע לרקע הרפואי והאורטופדי של המטופל. באחריותו של האוסטיאופת לשאול את מטופלו על פרטים רפואיים שמתייחסים למחלת פרטס או פריקה מולדת של פרק הירך כדי לעשות אינטגרציה בין מידע זה ולחבר אותה לבעיות הירך ולכאבים של המטופל.

שינויים ניווניים בפרק הירך גורמים לחוסר יציבות בפרק וכתוצאה מכך, השרירים שמקיפים את הפרק מתקבצים בכדי ליצב אותו. השרירים שמתקבצים הם המסובבים החיצוניים, המסובבים הפנימיים והאדוקטורים של פרק הירק. זאות הסיבה שבפרק הירך סובלי ארטריטיס יש עיוות בפרק שהוא קיבוע בכיפוף עם סיבוב חיצוני . המטופל מאבד את יכולתו להושיט את הרגל אחורה, אקסטנציה. במשך ההליכה או עמידה, יש צורך לגוף להשיג את האקסטנציה האבודה בעמצאות פרקים אחרים כלומר הגב התחתון שמגדיל את קשת הלורדוזיס של הגב החתון. אבל יש בזה מחיר, יש עכשיו עומס יתר על הפרק'ם של הגב התחתון שיכול לגרום לכאבי גב. הרשת הנוירולוגית שיש בקופסית הירך גם יכול להקרין כאבים לגב וגם לברך שיש בה סיבים עצביים משותפים. ההתקבצות של שרירי העכוז – גלוטיאס מקסיסוס – גם יכול לגרום לכאבי גב.
אם האוסטיאופת לא מודע לתרומת הפרק הירך לכאבי גב, אם האוסטיאופת לא מתייחס לאספקת הדם לפרק הירך והפתופיזיולוגיה שלו ואם האוסטיאופת לא מבין במבנה של הפרק זה יכול לגרום לטיפול לא ממוקד ולא יעיל. הוא מאוד חשוב שלפני שהאוסטיאופת מתחיל לטפל או בכאבי גב או בכאבי פרק הירך שהוא מבין בעומק את כל הפרטים האילו כדי לבנות למטופל האוסטיאופתי תוכנית אוסטיאופתית מותאמת.

לעוד מידע: http://www.osteopath.co.il/arthritis-heb.php
                http://www.osteopath.co.il/index.php

תוויות:

24.2.10

אוסטיאופתיה קרניאלית: חמשת העקרונות של המערכת הקרניאל סקארלית

השיטה הקריניאלית היא שיטת תרפיה המשתמשים בה רבות בכל העולם. ואני אנסה להסביר את העקרונות החשובים הקשורים לזה. השיטה הקריניאלית פותחה על ידי אוסטיאופת בשם: וויליאם גרנר סאדרלנד, בתחילת המאה ה-20, והוא זה שהטביע את המונח אוסטיאופתיה- קרינאלית.
,אחרי סאדרלנד, המשיכו לפתח מטפלים שונים כמו, אפלדג'ר, את שיטת הטיפול האוסטיאופטית- קרניאלית.
קריניו- סקראל.
השיטה האוסטיאופטית-קרניאלית, מתחילה להיות יותר נפוצה בישראל בכלל ובירושלים בפרט, הודות למודעות יותר גדולה ליתרונות שיטה זו.

האוסטיאופתיה על כלל גישותיה (בין אם מדובר באוסטיאופתיה קרניאלית, אוסטיאופתיה סטרוקטוראלית, אוסטיאופתיה קלאסית, אוסטיאופתיה ויסיראלית או אוסטיאופטיה פונקציונלית) בנויה על אותם עקרונות של אבחון, אשר מבוססים על האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם, במטרה למנוע מחלות.
האוסטיאופת מתייחס לגוף האדם כיחידה שלמה, בה הנוזלים בגוף צריכים להיות מאוזנים, על מנת שכל חלקי הגוף יתפקדו ויוכלו להילחם נגד מחלות.

ככול אשר אוסטיאופת מתייחס לגוף האדם כיחידה אחת, הוא לא יכול להימנע מלכלול את הגלגולת ואת כל חלקיה: העצם, הסחוס, הקרומים, אשר ניזונים על ידי כלי הדם והעצבים

30.9.09

טורטיקוליס - פיתול צוואר



תינוקות ופעוטות הסובלים מטורטיקוליס (פיתול צוואר) הם בעלי תנועה של הפניית הראש לצד אחד וסיבוב הסנטר לצד הנגדי. ישנם מס' גורמים לטורטיקוליס אצל ילדים. חלקם קלים- טורטיקוליס תפקודי וחלקם חמורים יותר- טורטיקוליס מבני. שני המצבים קשורים בדרך כלל לשריר מפנה הראש, שתפקידו לכופף ולסובב את הצוואר.

קיימות תיאוריות שונות לכל אחד מהמצבים האלה. הוצע שטורטיקוליס תפקודי קורה כתוצאה ממנח לא רגיל ברחם, המחליש את שריר מפנה הראש ומתבטא בשינויים כמו שינוי צורת הגולגולת. עקמת מבנית היא שינוי במבנה שריר מפנה הראש, שקורה גם בשל קיצור מולד של השריר או בגלל התעבות והצטלקות של
רקמת חיבור אחרי דלקת (פיברוזיס) שקרתה בזמן הלידה.

מתח בשריר מפנה הראש יכול להשפיע על העצמות אליהן הוא מחובר; העורף, הזיז הפטמי, עמוד השדרה הצווארי, עצם הבריח ועצם החזה. כאשר המתח בשריר אינו מטופל, הוא יכול לגרום לאי-סימטריה של הצוואר, של המרפס הקדמי (חלק הגולגולת בו נמצאים העיניים, האף והפה) ושל המרפס האחורי (חלק הגולגולת בו נמצא המוח), כאשר הגוף ממשיך לגדול. בעזרת הידע שיש ל אוסתאופט באנטומיה, הוא יכול להפחית ולשחרר מהמתח בשריר מפנה הראש ומסביבו.

האוסטאופת צריך להתחיל באבחון תנוחת הפעוט וכיצד נוטה להחזיק את הראש, לראות איזה צד הוא מעדיף והיכן בעמוד השדרה הצווארי מתרחש הפיתול. האבחון של האוסטאופת כולל הערכת צורת הגולגולת, כדי לראות האם המתח בשריר מפנה הראש פגע בסימטריה של העצמות. האוסטאופת צריך לשים לב במיוחד לעורף, אליו מחובר השריר מפנה הראש, ובמיוחד לשינויים בצורת העצם והמפרק.

האוסטאופת צריך לבדוק כל הפרעה גופנית, אך במיוחד את עמוד השדרה הגבי העליון, הצלעות העליונות, עצמות השכם, שרירי בית החזה, עצם הבריח ועצם החזה. סאת'רלנד טען שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את העצב הקרניאלי מס' 11 לבדיקת מחלת עצבים היקפיים אפשרית, הודות למעבר שלו דרך הנקב הצווארי וחיבורו הקרוב לשריר מפנה הראש.

לאחר האבחון, האוסטאופת יוכל להפעיל טכניקות אוסטאופתיות ישירות ובלתי ישירות, כולן טכניקות עדינות וספציפיות. שיטות ישירות כמו הנעה עדינה של מפרקי עמוד השדרה הצווארי וכן טכניקת אינהיביציה תת-עורפית. לחיצות עדינות בעזרת האגודלים וקצות האצבעות יכולות להתבצע על הצלעות העליונות ואיזור בית החזה, ושחרור הצלעות העליונות ושרירי בית החזה. כאשר הפעוט נמצא כשחלקו הקדמי מושען על כתפו של ההורה, האוסטאופת יכול להפעיל לחץ עדין בעזרת כף ידו על החוליות החשופות, ולהביא אותן למצב של מתיחה והפחתת ההגבלה על עמוד השדרה, הצלעות ואגן הירכיים.

באופן לא ישיר, האוסטאופת יכול להפעיל טכניקות עיסוי גולגולתיות על העורף ועל עצמות הרקה, עם תשומת לב מיוחדת לאיכות התנועה של התפר המחבר בין העצם האוקסיפילית לעצם הטמפורלית, שיכולה להיות מוגבלת הודות לחיבור הקרוב שלו עם השריר מפנה הראש. כמו כן, על האוסטאופת להעריך את איכות הקרומים (הממברנות) בבית החזה העליון, במדיאסטינום (חלל החזה המכיל את
הלב, אב העורקים, קנה הנשימה) והמעיים, ולבדוק מתח בפנים שמקורו בצוואר וגורם למתחים במקומות מרוחקים.

תוויות: , , ,

31.5.09

גישה אוסטאופתית לתסמונת דאון


אוסתאופתים המטפלים בילדים, עשויים לקבל פניה מהורים הבודקים את יתרונות האוסתאופתיה לילדים בעלי תסמונת דאון. במאמר זה, אנסה להדגיש מספר מקומות רלוונטיים, שסביבם האוסתאופתים יכול לבנות תוכנית טיפול.

תסמונת דאון היא פגם כרומוזומלי, המתבטא במגוון שינויים במבנה הפנים, הראש, העיניים, האוזניים, במספר איברים פנימיים, בשרירים ובמערכת העצבים המרכזית. תיאוריה שהוצעה ע"י Nicholas J.R. Handoll D.O, טוענת שהתהליכים ההתפתחותיים הפגומים, כפי שקורים אצל אנשים בעלי תסמונת דאון, אינם תוצאה שטבועה בפגם הכרומוזומלי, אלא תוצאה של חמצון גרוע של מערכת העצבים המרכזית, סינוסים דחוסים וזיהום נשימתי רגיל, ממנו סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון.

לילדים בעלי תסמונת דאון מאפיינים גופניים טיפוסיים, כגון: עורף ופנים שטוחים, הלסת העליונה והתחתונה קטנות לעיתים קרובות, הפה הפתוח והלשון
המשתרבבת, יוצרים את הרושם שהלשון ארוכה מהרגיל. חיך גבוה משפיע לעיתים קרובות על אופן הדיבור ולנטייה לפתח זיהומים נשימתיים.

התפתחות הסינוסים נפגמת, במיוחד סינוס המצח, הסינוס האתמואידי, סינוס הלסת העליונה ועצמות הסינוס, אשר נדחסות על חשבון דרכי האוויר ותפקוד קנה הנשימה. בסיס הגולגולת קצר יותר הודות לתת ההתפתחות של עצם היתד (ספנואיד), שהיא מקום חשוב לאוסתאופת בקביעת דיאגנוזה ותוכנית טיפול. יותר מזה, לעיתים קרובות, משטח הלוע העליון צר יותר, מפחית את תכולת דרכי הנשימה ולכן מפחית את כמות ספיגת החמצן.

כעת ברור יותר מדוע ילד בעל תסמונת דאון חשוף יותר לזיהומים בדרכי הנשימה העליונות ובסינוסים. השינויים במבנה הפנים והגולגולת הם כה עמוקים, עד כי הם מוכרחים לגרום לזיהומים בסינוסים ובמערכת הנשימה אצל מרבית הילדים בעלי תסמונת דאון. לכן, האוסתאופת צריך לתת תשומת לב מיוחדת לגולגולת ולבית החזה, על מנת לשפר את ניקוז הדם והלימפה ובכך להפחית את הזיהום בדרכי הנשימה.

ילדים רבים הלוקים בתסמונת דאון, צריכים לעבור ניתוחים בגיל צעיר, מאחר שיש להם בעיות באיברים פנימיים כמו הלב או המעיים, ניתוחים שעלולים לגרום לבעיות משניות הקשורות לצלקות ברקמות. כמו כן, ילדים אלו נוטים להיות היפרטוניים, כך שגם היציבה וצורת הילוכם נפגעים.

הטיפול צריך להתחיל מוקדם ככל האפשר לאחר הלידה, כאשר הרקמות עדיין גמישות ולפני תחילת גדילתן וצריך להיות מותאם לעקומת הגדילה ולשינויים עונתיים.

לסיכום, בהתבסס על התאוריה שהרבה מהפגמים ההתפתחותיים של תסמונת דאון קורים עקב חוסר בחמצן הקורה לאחר הלידה, כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה, האוסתאופתים יכולים לשפר את התפתחות דרכי הנשימה ותפקודם, להפחית את הסיכויים לזיהום ולשפר את חמצון מערכת העצבים המרכזית
.

תוויות:

7.2.09

הגישה האוסטאופטית למחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס זיהומית)/ קדחת הבלוטות




מונונוקלאוזיס זיהומית או קדחת הבלוטות, הידועה גם בשמה העממי "מחלת הנשיקה", היא מחלה זיהומית, הנגרמת בעיקר על-ידי
נגיף אפשטיין-באר, הפוגעת בעיקר במתבגרים ובמבוגרים צעירים. המחלה מועברת בדרך-כלל מאדם לאדם, בעיקר על-ידי רוק. תסמיני המחלה הם כאב גרון, הנגרם בשל הגדלת בלוטות הלימפה, חום ועייפות, גורמי מחלה אשר לעיתים רבות מייחסים אותם למחלות אחרות. סימפטומים אלו יכולים להיות מלווים גם בהגדלת הטחול או צהבת.

מטרת הטיפול האוסטאופטי במצב זה, כמו בכל שאר המצבים בהם מטפלת האוסטאופטיה, היא לסייע להחלמת הגוף. לעיתים רבות ההחלמה מהמחלה איטית, וגם כאשר הסימפטומים הראשוניים נעלמו, החולה עלול להמשיך ולסבול מעייפות, כאב, בעיות עיכול, דיכאון ומערכת חיסונית מוחלשת, מה שחושף אותו לזיהומים.

בהתאם לכך ומניסיוני האישי בטיפול בזיהומים ויראליים, הגישה האוסטאופטית תפנה בדרך-כלל למערכות הבאות:
מערכת הלימפה
מערכת הנשימה
מערכת העצבים האוטונומית

האוסטאופט מתחיל, כמו תמיד, בבחינת ההיסטוריה הרפואית, תוך איסוף מירב המידע, ככל שניתן, אודות תמונת הסימפטומים של המטופל. כל מטופל מושפע מהנגיף באופן שונה ולכן חשוב שהאוסטאופט יתאים את הטיפול פרטנית למערכות שנפגעו.

האוסטאופט צריך לברר האם הייתה מעורבות של הכבד או הטחול, ואם כן- במשך כמה זמן הופיעו הסימפטומים. מן הראוי שהאוסטאופט יבדוק מתי המטופל עשה בדיקת דם לאחרונה, על מנת לוודא שאין דלקת בכבד או בטחול, שהמטופל אינו מודע לה.

בבדיקת יציבת המטופל, על האוסטאופט להתמקד באזורים ספציפיים:
כלוב הצלעות הוא חלק מכריע בכל טיפול בו מטפלים בזיהום. בין עצם הבריח והצלע הראשונה, נמצאים הורידים התת-בריחיים, אשר אליהם מתנקזים נוזלי הלימפה. האוסטאופט צריך להבחין בכל מתח הנובע משינוי ביציבה ברקמות החיבור הצוואריות הקדמית והאחורית.

מכניקת עמוד השדרה חשובה, תוך שימת לב לכל שינוי באיברים וברקמות הפנימיים של הגוף, במיוחד אלו שבתוך חלל הבטן ובחלל בית החזה.

מכניקת הנשימה- הסרעפת, הצלעות ושרירי הנשימה המשניים- אשר לכולם חלק בניקוז נוזלי הלימפה.

מבחנים:
בבדיקת הבטן: יש לבחון האם ישנה רגישות בכבד או בטחול.
בדיקה לימפתית: כל בלוטות הלימפה, במיוחד בצוואר ובבית השחי.
יש לחפש סימני אנמיה או הצהבת
העור בבסיס הציפורניים, ממברנות מפרישות ריר ובלובן העיניים.

טיפול:
בסיום המבחנים, האוסטאופט יתחיל בטיפול, המותאם פרטנית למטופל. יחד עם זאת, אפרט כאן תדריך, בו אני משלב מספר תחומים בעלי חשיבות באוסטאופתיה.

בדרך-כלל אני מתחיל בטיפול אוסטאופתי כללי, כאשר אני מתחיל ברגליים ועובד כלפי מעלה לכיוון הגולגולת, כאשר אני בודק את כל קשרי הלימפה והאם יש בהם הגבלה כלשהי.

ניקוז מערכת הלימפה:
האזורים הקשורים למערכת הלימפה מפוזרים בכל הגוף. האוסטאופט יכול להתחיל בעבודה עדינה סביב כלוב הצלעות, לחוש את הצומת הצוואר-חזי, עצם הבריח, הצלע הראשונה ומפרקי עצם השכמה עם בית החזה. ניתן להפעיל טכניקות מסל-אנארג'י ועיסוי רקמות רכות על השריר התת-בריחי, שריר החזה הגדול, שרירי הצוואר הצידיים ורקמת החיבור הצווארית. כל אלו מכוונים לשפר את הניקוז הלימפתי בורידים התת-בריחיים הימני והשמאלי, הנמצאים בין הצלע הראשונה ובין עצם הבריח, המנקזים את כל נוזל הלימפה.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול להמשיך בטיפול באזור הסרעפת. לא ברור האם למערכת הלימפה ניעות אינהרנטית (היכולת לנוע באופן ספונטני ועצמאי), כך שלסרעפת יש תפקיד מכריע בהזרמת נוזל הלימפה לאורך הגוף. כיווץ והרפיית הסרעפת גורמים לשינוי קבוע בלחץ שבין
בית החזה לחלל הבטן. במהלך שאיפה, גדל נפח בית החזה, הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה והלחץ השלילי בבית החזה גדל. מאחר שנוזלים נעים ממקום שבו הלחץ גבוה למקום שבו הלחץ נמוך יותר, תנועת הנוזלים בגוף היא מהאיברים התחתונים ומחלל הבטן אל בית החזה. כל הגבלה על הסרעפת, תביא לדיכוי תהליך זה ולניקוז לימפתי לקוי.

למעשה, האוסטאופט יכול להשתמש במגוון טכניקות למתיחת הסרעפת, לרבות אינהיביציה מקומית תחת איזור עצם החזה והסחוס הצלעי, בדיקת המפרקים ב- 6 הצלעות התחתונות וכן L1-3, על מנת להשפיע על חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה, או בטכניקה הנקראת "כיפוי", שבה האוסטאופט שם את ידיו סביב משני צידיו הקדמיים של כלוב הצלעות ומבקש מהמטופל לשאוף אויר. הלחץ המופעל על-ידי האוסטאופט על הצלעות, מונע מהן להגדיל את נפח בית החזה ובעקיפין גורם למתיחת הסרעפת.

מאחר שמונונוקלאוזיס גורמת להגדלת
קשרי הלימפה (לימפאדנופתיה), על האוסטאופט לעבוד גם סביב הפנים והגרון (ראה רשומה בבלוג בנושא פארינגיטיס- דלקת הלוע).

על מנת לשפר עוד יותר את הניקוז הלימפתי, האוסטאופט יכול להשתמש גם בשיטת משאבות הלימפה של בית החזה או הרגלית.

בהנחה שהאוסטאופט בדק שלא נגרם נזק לכבד ולטחול, עליו לשאוף לכלול עיסוי שלהם במסגרת הטיפול, מאחר שאיברים אלו נפגעים לעיתים רבות במונונוקלאוזיס.

ברצוני להקדיש מס' מילים לגבי הטיפול במערכת העצבים האוטונומית במקרים של זיהומים ויראליים. ד"ר ריימונד פרין בספרו "שיטת פרין", מסביר באריכות כיצד טיפול במערכת העצבים האוטונומית חשוב לטיפול בסינדרום העייפות הכרונית, לגבי חשיבותה והחלמתה. לדבריו, חייבת להיות הרמוניה בין מערכת העצבים האוטונומית לבין הדרישות המונחות על הגוף. אחרת, יכול להיווצר חוסר תפקוד של העורקים או השרירים, מה שיגרום באופן בלתי נמנע לבריאות לקויה. על האוסטאופט לבדוק ולחפש חוסר תפקוד סומאטי של החוליות, במיוחד בעמוד השדרה החזי והעצב התועה, שיכולים להיות מטופלים על-ידי "היי ואלוסיטי ת'רסט" או לפרק את הפרקים.

ניתן לסיים את הטיפול בעיסוי הרקמות הרכות בשרירי הגב התחתון ובשרירים זוקפי הגב למטופל השוכב על צידו, ובכך אנו מסייעים לא רק להזרמת נוזל הלימפה בחזרה ללב, אלא גם לשחרור מגבלות סומאטיות סביב עמוד השדרה.

עצות למטופל:
תזונה: יש להפחית שימוש בתחליפים מלאכותיים, קמח לבן, סוכר, קופאין ואוכל מטוגן. יש להקפיד על אכילה רגועה ולא לישון על בטן מלאה. יש להגדיל את צריכת הפירות והירקות ולשמור על איזון בריא בין חלבונים לפחמימות.
פעילות גופנית: יש להתחיל בהדרגה. הפעילות המועדפת להתחיל בה היא הליכה מתונה ולהגביר את הקצב לאחר ההחלמה.

לסיכום, האוסטאופט צריך להדריך את המטופל כיצד לשוב לבריאות טובה. אין פתרונות מהירים וגם לא גישה אחת יחידה כיצד לעשות זאת. האוסטאופט מטפל ומסייע למערכות הגוף שנפגעו הכי הרבה מהנגיף (במקרה זה
אפשטיין-באר). הטיפול צריך להיות עדין ומדויק, כך שהאוסטאופט צריך להתמקד במקומות בהם חיוני להשיב את שיווי המשקל, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה אנטומית.

תוויות:

20.1.09

אויר לנשימה- הגישה האוסטאופתית לאסתמה



לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופת יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.

אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר ,התכווצות הסימפונות ולבצקת. גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר. החולה מתקשה לנשוף, הריאות ובית החזה מוגדלים באופן תמידי, והאוסטאופת יכול להבחין בחזה חביתי.

חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום , מאסטוציטים, היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק , התעבות והצטלקות של רקמות החיבור והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.

תצפית-
תצפית האוסטאופת במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופת ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופת ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופת להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.

גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול , כך שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.

בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופת חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים - השריר מפנה הראש (סטרנוקלידומאסטואיד) , כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות והשרירים הבין-צלעיים.

טיפול-
לטיפול האוסטאופתי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.

סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופת, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.

לאחר מכן, האוסטאופת יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס ועצב הסרעפת.

האוסטאופת יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.

בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופת צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.

תוויות: