30.9.09

טורטיקוליס - פיתול צוואר



תינוקות ופעוטות הסובלים מטורטיקוליס (פיתול צוואר) הם בעלי תנועה של הפניית הראש לצד אחד וסיבוב הסנטר לצד הנגדי. ישנם מס' גורמים לטורטיקוליס אצל ילדים. חלקם קלים- טורטיקוליס תפקודי וחלקם חמורים יותר- טורטיקוליס מבני. שני המצבים קשורים בדרך כלל לשריר מפנה הראש, שתפקידו לכופף ולסובב את הצוואר.

קיימות תיאוריות שונות לכל אחד מהמצבים האלה. הוצע שטורטיקוליס תפקודי קורה כתוצאה ממנח לא רגיל ברחם, המחליש את שריר מפנה הראש ומתבטא בשינויים כמו שינוי צורת הגולגולת. עקמת מבנית היא שינוי במבנה שריר מפנה הראש, שקורה גם בשל קיצור מולד של השריר או בגלל התעבות והצטלקות של
רקמת חיבור אחרי דלקת (פיברוזיס) שקרתה בזמן הלידה.

מתח בשריר מפנה הראש יכול להשפיע על העצמות אליהן הוא מחובר; העורף, הזיז הפטמי, עמוד השדרה הצווארי, עצם הבריח ועצם החזה. כאשר המתח בשריר אינו מטופל, הוא יכול לגרום לאי-סימטריה של הצוואר, של המרפס הקדמי (חלק הגולגולת בו נמצאים העיניים, האף והפה) ושל המרפס האחורי (חלק הגולגולת בו נמצא המוח), כאשר הגוף ממשיך לגדול. בעזרת הידע שיש ל אוסתאופט באנטומיה, הוא יכול להפחית ולשחרר מהמתח בשריר מפנה הראש ומסביבו.

האוסטאופת צריך להתחיל באבחון תנוחת הפעוט וכיצד נוטה להחזיק את הראש, לראות איזה צד הוא מעדיף והיכן בעמוד השדרה הצווארי מתרחש הפיתול. האבחון של האוסטאופת כולל הערכת צורת הגולגולת, כדי לראות האם המתח בשריר מפנה הראש פגע בסימטריה של העצמות. האוסטאופת צריך לשים לב במיוחד לעורף, אליו מחובר השריר מפנה הראש, ובמיוחד לשינויים בצורת העצם והמפרק.

האוסטאופת צריך לבדוק כל הפרעה גופנית, אך במיוחד את עמוד השדרה הגבי העליון, הצלעות העליונות, עצמות השכם, שרירי בית החזה, עצם הבריח ועצם החזה. סאת'רלנד טען שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את העצב הקרניאלי מס' 11 לבדיקת מחלת עצבים היקפיים אפשרית, הודות למעבר שלו דרך הנקב הצווארי וחיבורו הקרוב לשריר מפנה הראש.

לאחר האבחון, האוסטאופת יוכל להפעיל טכניקות אוסטאופתיות ישירות ובלתי ישירות, כולן טכניקות עדינות וספציפיות. שיטות ישירות כמו הנעה עדינה של מפרקי עמוד השדרה הצווארי וכן טכניקת אינהיביציה תת-עורפית. לחיצות עדינות בעזרת האגודלים וקצות האצבעות יכולות להתבצע על הצלעות העליונות ואיזור בית החזה, ושחרור הצלעות העליונות ושרירי בית החזה. כאשר הפעוט נמצא כשחלקו הקדמי מושען על כתפו של ההורה, האוסטאופת יכול להפעיל לחץ עדין בעזרת כף ידו על החוליות החשופות, ולהביא אותן למצב של מתיחה והפחתת ההגבלה על עמוד השדרה, הצלעות ואגן הירכיים.

באופן לא ישיר, האוסטאופת יכול להפעיל טכניקות עיסוי גולגולתיות על העורף ועל עצמות הרקה, עם תשומת לב מיוחדת לאיכות התנועה של התפר המחבר בין העצם האוקסיפילית לעצם הטמפורלית, שיכולה להיות מוגבלת הודות לחיבור הקרוב שלו עם השריר מפנה הראש. כמו כן, על האוסטאופת להעריך את איכות הקרומים (הממברנות) בבית החזה העליון, במדיאסטינום (חלל החזה המכיל את
הלב, אב העורקים, קנה הנשימה) והמעיים, ולבדוק מתח בפנים שמקורו בצוואר וגורם למתחים במקומות מרוחקים.

31.5.09

גישה אוסטאופתית לתסמונת דאון


אוסתאופתים המטפלים בילדים, עשויים לקבל פניה מהורים הבודקים את יתרונות האוסתאופתיה לילדים בעלי תסמונת דאון. במאמר זה, אנסה להדגיש מספר מקומות רלוונטיים, שסביבם האוסתאופתים יכול לבנות תוכנית טיפול.

תסמונת דאון היא פגם כרומוזומלי, המתבטא במגוון שינויים במבנה הפנים, הראש, העיניים, האוזניים, במספר איברים פנימיים, בשרירים ובמערכת העצבים המרכזית. תיאוריה שהוצעה ע"י Nicholas J.R. Handoll D.O, טוענת שהתהליכים ההתפתחותיים הפגומים, כפי שקורים אצל אנשים בעלי תסמונת דאון, אינם תוצאה שטבועה בפגם הכרומוזומלי, אלא תוצאה של חמצון גרוע של מערכת העצבים המרכזית, סינוסים דחוסים וזיהום נשימתי רגיל, ממנו סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון.

לילדים בעלי תסמונת דאון מאפיינים גופניים טיפוסיים, כגון: עורף ופנים שטוחים, הלסת העליונה והתחתונה קטנות לעיתים קרובות, הפה הפתוח והלשון
המשתרבבת, יוצרים את הרושם שהלשון ארוכה מהרגיל. חיך גבוה משפיע לעיתים קרובות על אופן הדיבור ולנטייה לפתח זיהומים נשימתיים.

התפתחות הסינוסים נפגמת, במיוחד סינוס המצח, הסינוס האתמואידי, סינוס הלסת העליונה ועצמות הסינוס, אשר נדחסות על חשבון דרכי האוויר ותפקוד קנה הנשימה. בסיס הגולגולת קצר יותר הודות לתת ההתפתחות של עצם היתד (ספנואיד), שהיא מקום חשוב לאוסתאופת בקביעת דיאגנוזה ותוכנית טיפול. יותר מזה, לעיתים קרובות, משטח הלוע העליון צר יותר, מפחית את תכולת דרכי הנשימה ולכן מפחית את כמות ספיגת החמצן.

כעת ברור יותר מדוע ילד בעל תסמונת דאון חשוף יותר לזיהומים בדרכי הנשימה העליונות ובסינוסים. השינויים במבנה הפנים והגולגולת הם כה עמוקים, עד כי הם מוכרחים לגרום לזיהומים בסינוסים ובמערכת הנשימה אצל מרבית הילדים בעלי תסמונת דאון. לכן, האוסתאופת צריך לתת תשומת לב מיוחדת לגולגולת ולבית החזה, על מנת לשפר את ניקוז הדם והלימפה ובכך להפחית את הזיהום בדרכי הנשימה.

ילדים רבים הלוקים בתסמונת דאון, צריכים לעבור ניתוחים בגיל צעיר, מאחר שיש להם בעיות באיברים פנימיים כמו הלב או המעיים, ניתוחים שעלולים לגרום לבעיות משניות הקשורות לצלקות ברקמות. כמו כן, ילדים אלו נוטים להיות היפרטוניים, כך שגם היציבה וצורת הילוכם נפגעים.

הטיפול צריך להתחיל מוקדם ככל האפשר לאחר הלידה, כאשר הרקמות עדיין גמישות ולפני תחילת גדילתן וצריך להיות מותאם לעקומת הגדילה ולשינויים עונתיים.

לסיכום, בהתבסס על התאוריה שהרבה מהפגמים ההתפתחותיים של תסמונת דאון קורים עקב חוסר בחמצן הקורה לאחר הלידה, כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה, האוסתאופתים יכולים לשפר את התפתחות דרכי הנשימה ותפקודם, להפחית את הסיכויים לזיהום ולשפר את חמצון מערכת העצבים המרכזית
.

7.2.09

הגישה האוסטאופטית למחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס זיהומית)/ קדחת הבלוטות




מונונוקלאוזיס זיהומית או קדחת הבלוטות, הידועה גם בשמה העממי "מחלת הנשיקה", היא מחלה זיהומית, הנגרמת בעיקר על-ידי
נגיף אפשטיין-באר, הפוגעת בעיקר במתבגרים ובמבוגרים צעירים. המחלה מועברת בדרך-כלל מאדם לאדם, בעיקר על-ידי רוק. תסמיני המחלה הם כאב גרון, הנגרם בשל הגדלת בלוטות הלימפה, חום ועייפות, גורמי מחלה אשר לעיתים רבות מייחסים אותם למחלות אחרות. סימפטומים אלו יכולים להיות מלווים גם בהגדלת הטחול או צהבת.

מטרת הטיפול האוסטאופטי במצב זה, כמו בכל שאר המצבים בהם מטפלת האוסטאופטיה, היא לסייע להחלמת הגוף. לעיתים רבות ההחלמה מהמחלה איטית, וגם כאשר הסימפטומים הראשוניים נעלמו, החולה עלול להמשיך ולסבול מעייפות, כאב, בעיות עיכול, דיכאון ומערכת חיסונית מוחלשת, מה שחושף אותו לזיהומים.

בהתאם לכך ומניסיוני האישי בטיפול בזיהומים ויראליים, הגישה האוסטאופטית תפנה בדרך-כלל למערכות הבאות:
מערכת הלימפה
מערכת הנשימה
מערכת העצבים האוטונומית

האוסטאופט מתחיל, כמו תמיד, בבחינת ההיסטוריה הרפואית, תוך איסוף מירב המידע, ככל שניתן, אודות תמונת הסימפטומים של המטופל. כל מטופל מושפע מהנגיף באופן שונה ולכן חשוב שהאוסטאופט יתאים את הטיפול פרטנית למערכות שנפגעו.

האוסטאופט צריך לברר האם הייתה מעורבות של הכבד או הטחול, ואם כן- במשך כמה זמן הופיעו הסימפטומים. מן הראוי שהאוסטאופט יבדוק מתי המטופל עשה בדיקת דם לאחרונה, על מנת לוודא שאין דלקת בכבד או בטחול, שהמטופל אינו מודע לה.

בבדיקת יציבת המטופל, על האוסטאופט להתמקד באזורים ספציפיים:
כלוב הצלעות הוא חלק מכריע בכל טיפול בו מטפלים בזיהום. בין עצם הבריח והצלע הראשונה, נמצאים הורידים התת-בריחיים, אשר אליהם מתנקזים נוזלי הלימפה. האוסטאופט צריך להבחין בכל מתח הנובע משינוי ביציבה ברקמות החיבור הצוואריות הקדמית והאחורית.

מכניקת עמוד השדרה חשובה, תוך שימת לב לכל שינוי באיברים וברקמות הפנימיים של הגוף, במיוחד אלו שבתוך חלל הבטן ובחלל בית החזה.

מכניקת הנשימה- הסרעפת, הצלעות ושרירי הנשימה המשניים- אשר לכולם חלק בניקוז נוזלי הלימפה.

מבחנים:
בבדיקת הבטן: יש לבחון האם ישנה רגישות בכבד או בטחול.
בדיקה לימפתית: כל בלוטות הלימפה, במיוחד בצוואר ובבית השחי.
יש לחפש סימני אנמיה או הצהבת
העור בבסיס הציפורניים, ממברנות מפרישות ריר ובלובן העיניים.

טיפול:
בסיום המבחנים, האוסטאופט יתחיל בטיפול, המותאם פרטנית למטופל. יחד עם זאת, אפרט כאן תדריך, בו אני משלב מספר תחומים בעלי חשיבות באוסטאופתיה.

בדרך-כלל אני מתחיל בטיפול אוסטאופתי כללי, כאשר אני מתחיל ברגליים ועובד כלפי מעלה לכיוון הגולגולת, כאשר אני בודק את כל קשרי הלימפה והאם יש בהם הגבלה כלשהי.

ניקוז מערכת הלימפה:
האזורים הקשורים למערכת הלימפה מפוזרים בכל הגוף. האוסטאופט יכול להתחיל בעבודה עדינה סביב כלוב הצלעות, לחוש את הצומת הצוואר-חזי, עצם הבריח, הצלע הראשונה ומפרקי עצם השכמה עם בית החזה. ניתן להפעיל טכניקות מסל-אנארג'י ועיסוי רקמות רכות על השריר התת-בריחי, שריר החזה הגדול, שרירי הצוואר הצידיים ורקמת החיבור הצווארית. כל אלו מכוונים לשפר את הניקוז הלימפתי בורידים התת-בריחיים הימני והשמאלי, הנמצאים בין הצלע הראשונה ובין עצם הבריח, המנקזים את כל נוזל הלימפה.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול להמשיך בטיפול באזור הסרעפת. לא ברור האם למערכת הלימפה ניעות אינהרנטית (היכולת לנוע באופן ספונטני ועצמאי), כך שלסרעפת יש תפקיד מכריע בהזרמת נוזל הלימפה לאורך הגוף. כיווץ והרפיית הסרעפת גורמים לשינוי קבוע בלחץ שבין
בית החזה לחלל הבטן. במהלך שאיפה, גדל נפח בית החזה, הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה והלחץ השלילי בבית החזה גדל. מאחר שנוזלים נעים ממקום שבו הלחץ גבוה למקום שבו הלחץ נמוך יותר, תנועת הנוזלים בגוף היא מהאיברים התחתונים ומחלל הבטן אל בית החזה. כל הגבלה על הסרעפת, תביא לדיכוי תהליך זה ולניקוז לימפתי לקוי.

למעשה, האוסטאופט יכול להשתמש במגוון טכניקות למתיחת הסרעפת, לרבות אינהיביציה מקומית תחת איזור עצם החזה והסחוס הצלעי, בדיקת המפרקים ב- 6 הצלעות התחתונות וכן L1-3, על מנת להשפיע על חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה, או בטכניקה הנקראת "כיפוי", שבה האוסטאופט שם את ידיו סביב משני צידיו הקדמיים של כלוב הצלעות ומבקש מהמטופל לשאוף אויר. הלחץ המופעל על-ידי האוסטאופט על הצלעות, מונע מהן להגדיל את נפח בית החזה ובעקיפין גורם למתיחת הסרעפת.

מאחר שמונונוקלאוזיס גורמת להגדלת
קשרי הלימפה (לימפאדנופתיה), על האוסטאופט לעבוד גם סביב הפנים והגרון (ראה רשומה בבלוג בנושא פארינגיטיס- דלקת הלוע).

על מנת לשפר עוד יותר את הניקוז הלימפתי, האוסטאופט יכול להשתמש גם בשיטת משאבות הלימפה של בית החזה או הרגלית.

בהנחה שהאוסטאופט בדק שלא נגרם נזק לכבד ולטחול, עליו לשאוף לכלול עיסוי שלהם במסגרת הטיפול, מאחר שאיברים אלו נפגעים לעיתים רבות במונונוקלאוזיס.

ברצוני להקדיש מס' מילים לגבי הטיפול במערכת העצבים האוטונומית במקרים של זיהומים ויראליים. ד"ר ריימונד פרין בספרו "שיטת פרין", מסביר באריכות כיצד טיפול במערכת העצבים האוטונומית חשוב לטיפול בסינדרום העייפות הכרונית, לגבי חשיבותה והחלמתה. לדבריו, חייבת להיות הרמוניה בין מערכת העצבים האוטונומית לבין הדרישות המונחות על הגוף. אחרת, יכול להיווצר חוסר תפקוד של העורקים או השרירים, מה שיגרום באופן בלתי נמנע לבריאות לקויה. על האוסטאופט לבדוק ולחפש חוסר תפקוד סומאטי של החוליות, במיוחד בעמוד השדרה החזי והעצב התועה, שיכולים להיות מטופלים על-ידי "היי ואלוסיטי ת'רסט" או לפרק את הפרקים.

ניתן לסיים את הטיפול בעיסוי הרקמות הרכות בשרירי הגב התחתון ובשרירים זוקפי הגב למטופל השוכב על צידו, ובכך אנו מסייעים לא רק להזרמת נוזל הלימפה בחזרה ללב, אלא גם לשחרור מגבלות סומאטיות סביב עמוד השדרה.

עצות למטופל:
תזונה: יש להפחית שימוש בתחליפים מלאכותיים, קמח לבן, סוכר, קופאין ואוכל מטוגן. יש להקפיד על אכילה רגועה ולא לישון על בטן מלאה. יש להגדיל את צריכת הפירות והירקות ולשמור על איזון בריא בין חלבונים לפחמימות.
פעילות גופנית: יש להתחיל בהדרגה. הפעילות המועדפת להתחיל בה היא הליכה מתונה ולהגביר את הקצב לאחר ההחלמה.

לסיכום, האוסטאופט צריך להדריך את המטופל כיצד לשוב לבריאות טובה. אין פתרונות מהירים וגם לא גישה אחת יחידה כיצד לעשות זאת. האוסטאופט מטפל ומסייע למערכות הגוף שנפגעו הכי הרבה מהנגיף (במקרה זה
אפשטיין-באר). הטיפול צריך להיות עדין ומדויק, כך שהאוסטאופט צריך להתמקד במקומות בהם חיוני להשיב את שיווי המשקל, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה אנטומית.

20.1.09

אויר לנשימה- הגישה האוסטאופתית לאסתמה



לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופת יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.

אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר ,התכווצות הסימפונות ולבצקת. גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר. החולה מתקשה לנשוף, הריאות ובית החזה מוגדלים באופן תמידי, והאוסטאופת יכול להבחין בחזה חביתי.

חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום , מאסטוציטים, היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק , התעבות והצטלקות של רקמות החיבור והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.

תצפית-
תצפית האוסטאופת במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופת ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופת ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופת להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.

גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול , כך שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.

בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופת חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים - השריר מפנה הראש (סטרנוקלידומאסטואיד) , כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות והשרירים הבין-צלעיים.

טיפול-
לטיפול האוסטאופתי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.

סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופת, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.

לאחר מכן, האוסטאופת יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס ועצב הסרעפת.

האוסטאופת יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.

בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופת צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.

אויר לנשימה- הגישה האוסטאופטית לאסתמה


לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופט יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.

אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר (mucous), התכווצות הסימפונות (bronchospasm) ולבצקת (oedema). גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר.

חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום (mast cells, מאסטוציטים), היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק (hypertrophy), התעבות והצטלקות של רקמות החיבור (fibrosis) והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.

תצפית-
תצפית האוסטאופט במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופט ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופט ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופט להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.

גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול (gastric reflux), כך שהאוסטאופט צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.

בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופט חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי, cranial nerve 10), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת (phrenic nerve) המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים (accessory muscles of respiration)- השריר מפנה הראש (SCM, sternocleidomastoid), כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות (scalene muscles) והשרירים הבין-צלעיים.

טיפול-
לטיפול האוסטאופטי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.

סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופט, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס (occipito-atlantal joint) ועצב הסרעפת.

האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.

בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופט צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.

15.1.09

רדיקולופטיה, כאב רדיקולארי וחשיבותם לאוסטאופט



יש הבדל קטן בין רדיקולופטיה לבין כאב רדיקולארי, אך הבנת הפתופיזיולוגיה של שניהם, יכולה לסייע לאוסטאופט לקבוע דיאגנוזה, פרוגנוזה והתאמת הטיפול.

רדיקולופטיה היא מילה המתארת את המצב העצבי , כאשר לעצב או לסיב עצבי (אקסון) של שורש העצב יש חסימה בהולכה. אם סיב עצבי תחושתי - אקסון סנסורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בירידה בתחושה. אם אקסון המתחבר לשריר - אקסון מוטורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בחולשה של השרירים. חסימה באקסון מתרחשת בדרך כלל כתוצאה מדחיסה (קומפרסיה) או מאיסכמיה -פגיעה באספקת הדם, באקסון הפגוע. המקרים הנפוצים ביותר של רדיקולופטיה הם פריקה אנכית ורטיקאלית של החוליה ובלט בדיסק.

האוסטאופת חייב להבין שרדיקולופטיה היא מצב של הפסד נוירולוגי והיא אינה גורמת כאב, לא בגב ולא בגפיים.

אם המטופל מתלונן בפני האוסטאופת על כאב כמו גם על רדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי), על האוסטאופת להיות מודע לכך שהמכניזם של הרדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי) לא חייב בהכרח להיות זהה למכניזם של הכאב.

מצד שני, כאב רדיקולארי הוא כאב שנוצר כתוצאה מגירוי עצב עמוד השדרה או שורש העצב.

לפיכך, נשוב ונסכם-

רדיקולופטיה - מצב נוירולוגי (חולשת השרירים או ירידה בתחושה), הנגרם כתוצאה מהולכה חסומה באקסון.

כאב רדיקולארי - כאב הנגרם כתוצאה מגירוי עצבי.

כאב רדיקולארי יכול להופיע עם רדיקולופטיה, ויכול שלא.

הכאב הרדיקולארי עז וחד באופיו והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. חיוני שהאוסטאופת ידע להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, שהוא רצוף וממושך יותר מטיבו, לא ניתן למקמו בצורה מדויקת וכואב.

דוגמא טובה לכאב רדיקולארי היא כאבי גב תחתון, הנגרמים ע"י גירוי העצב הסכיאטי או אחד משורשיו. יחד עם זאת, במונח " sciatica" יש להשתמש רק לתיאור מקרה שבו הכאב הוא עז וחד, והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. האוסטאופט חייב להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, אשר כפי שהוזכר כבר, הוא רחב יותר, כואב יותר ולא ניתן למקמו בצורה מדויקת.

הגורם השכיח לכאב רדיקולארי הוא פריצת דיסק. הפתופיזיולוגיה של הכאב הרדיקולארי, הנגרם ע"י פריצת דיסק עדיין אינה ברורה.

האוסטאופת צריך להשתמש במידע שנכתב לעיל, על מנת לערוך דיאגנוזה ותוכנית טיפול. האוסטאופת צריך להיות ישיר בשאלותיו ובבדיקת המטופל, על מנת להבחין בין מצב של הפסד נוירולוגי או כאב. ברגע שהאוסטאופת הבחין בין השניים, עליו להמשיך ולבחון את הפרמטרים ואת סוג הכאב, על מנת להבחין בין כאב רדיקולארי לבין כאב סומאטי. באופן זה, הדיאגנוזה תטה יותר כלפי דחיסה (קומפרסיה), שנגרמה ע"י צורה מסוימת של היצרות הנקבים דרכם עוברים שורשי העצבים מחוץ לעמוד השדרה (במקרה של רדיקולופטיה), כמו פריקה אנכית (ורטיקאלית) של החוליה, בלט בדיסק וכו', או כלפי פריצת דיסק -כאב רדיקולארי.

תסמונת התעלה הקרפלית - שורש כף היד



תסמונת התעלה הקרפלית מתבטאת בתחושה של הרדמות כף היד, עם או בלי כאב בידיים ובזרועות. התופעה שכיחה יותר בנשים לאחר לידה, כאשר שינויים הורמונליים יכולים לגרום להאטת זרימת נוזלים בזרועות.

בדיקה אוסטאופטית של המטופל:
במהלך בחינת היסטוריית המקרה, האוסטאופט צריך לנסות ולברר את הגורמים שתרמו להיווצרות הבעיה. יציבה לא נכונה בעבודה או הנקת התינוק תוך כדי ביצוע פעילות אחרת, הם דברים שעלולים להגביר לחץ על פרק כף היד, המרפקים, הכתפיים והצלעות, וכולם מפחיתים ופוגעים ביכולתו של הגוף להוביל את הנוזלים מהזרועות בחזרה ללב. חשוב לברר לגבי התפקוד האנדוקריני של המטופל, במיוחד של בלוטת התריס (תירואיד), משום שידועים מקרים רבים של תת-פעילות של בלוטת התריס (hypothyroidism), שגרמו לתסמונת.

האוסטאופט יצפה במטופל העומד, תוך שימת לב לעיקומים בעמוד השידרה, הצוואר והכתפיים ויחפש את המקומות בהם נוצרו דחיסה (קומפרסיה) או מתח. תנועות אקטיביות יכללו תנועות של הצוואר, הכתפיים, המרפקים ופרקי כף היד, על מנת לחפש את המקומות בהם נוצר המתח ותנועתם מוגבלת.

יש לחפש זפק .

בדיקה מלאה תכלול בחינה נוירולוגית (רפלקסים, כוח ותחושה) כמו גם בדיקת דופקים.

האוסטאופט ימשש בזהירות את הצלעות , עצמות הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי, הכתפיים, המרפקים, פרקי כף היד והאצבעות, בחפשו אחר מקומות בהם נוצר לחץ.

טיפול אוסטאופטי: אני מעדיף לעבוד באופן דיסטאלי, להתחיל מהצוואר, עצמות השכם והכתפיים, לשחרר מתח ברקמות הרכות סביב לעמוד השדרה הצווארי, הצלעות, עצמות הבריח והכתפיים. זה חשוב במיוחד, לא רק כדי לשחרר מתח המוקרן מהזרועות סביב לצוואר, אלא גם כדי לאפשר ניקוז לתוך צינורות בית החזה. האוסטאופט משחרר מתח באופן דיסטאלי באיזור הכאב, על מנת לפנות מקום לניקוז הנוזלים.

דרך עצמות השכם, האוסטאופט בוחן ומטפל ברקמות הרכות של הזרוע, המרפק והאמה. כשהאוסטאופט מטפל בפרק כף היד, מטרתו לשחרר את הגבלת הרקמות הרכות סביב עצמות שורש כף היד, עצמות האצבעות וגידי כף היד. האוסטאופט צריך להיות עדין אך מדויק באיזור זה, וכרגיל- לידיעת האנטומיה, במיוחד של העצבים ועצמות שורש כף היד, יש ערך מוסף גבוה.

לבסוף, האוסטאופט יכול להפעיל מגע קל בכיוון הלאה מפרק כף היד, על מנת לעודד החזרת הזרימה ללב.
אם יש צורך, ניתן לשלב עבודה עדינה על הצוואר, שרירי הצוואר הצידיים, הושט ועצם הלשון, לשיפור תפקוד בלוטת התריס.

יש לתת למטופל/ת יעוץ בנושא יציבת הגוף בזמן הנקה, הימנעות מכיפוף פרק כף היד למשכי זמן ארוכים, והפחתת לחץ ממשטחי עבודה. יש לעודד את המטופל לעבור בדיקת דם, אם ישנם סימנים לתת-פעילות של בלוטת התריס
.

14.1.09

פארינגיטיס (דלקת הלוע)- גישה אוסטאופטית



בתקופה זו של השנה, לרבים מאיתנו יש מטופלים שמגיעים עם הצטננות. למרות שהם מגיעים אלינו מסיבות אחרות, ברשותו של המטופל, לאוסטאופט יש הזדמנות לטפל בכמה מהמצבים הפחות מוכרים לאוסטאופטיה.

בחלקו האחורי של הגרון נמצאת טבעת של רקמה לימפואידית- הפארינקס, האדנואידים ("פוליפים") והשקדים, אשר מתפקדים כקו ההגנה הראשון נגד דלקות בפה ובגרון. הוירוס העיקרי שגורם לצינון השכיח הוא הרינווירוס

בעת בדיקת מטופל מצונן, האוסטאופט יכול לגלות ששרירי הלוע האחוריים מודלקים, עצם הלשון מוגבלת בתנועתה בצד אחד, בלוטות הלימפה הצוואריות מוגדלות, יש הגבלה בתנועתיות החוליות הצוואריות והיפרטוניות של החיבור לשריר זוקף הצוואר

מטרת הטיפול האוסטאופטי כפול
א. לשפר את ניקוז הנוזלים מהאיזור הבעייתי ואליו.
ב. להמריץ את המערכת החיסונית.

בנוסף לטיפול האוסטאופטי הכללי, האוסטאופט צריך להתמקד במספר איזורים רלוונטיים. הצוואר והצלע הראשונה, שביניהם נמצאים צינורות בית החזה הימני והשמאלי , צריכים לנוע בחופשיות, כך שאין חסימה בניקוז מהצוואר ומהראש. כך גם לגבי הצינורות המוציאים של בית החזה . גם לסרעפת יש חשיבות בויסות הלחץ בתוך בית החזה והדינמיקה של הנוזלים. יתרה על כן, האוסטאופט צריך לוודא ששריר הסטרנוקלידומסטאויד רפוי ואינו מונע ניקוז נוזלים מהצוואר, בין אם ע"י קיבוץ שרירים בצוואר או ע"י צביטת צינורות בית החזה בין עצם הבריח לצלע הראשונה

להמרצת המערכת החיסונית, האוסטאופט יכול להשתמש בשיטות המשאבות הלימפה, הטחולי או החזי להגברת זרימת נוזל הלימפה

פעולה על רקמה רכה בסטרנוקלידומסטויד ביחד עם טכניקת התנגדות השריר על השריר הפארנגיאלי, יכולה להתבצע באופן הבא:
האוסטאופט עומד לצד המטופל ששוכב פרקדן, לופת את עצם הלשון בין שתי אצבעותיו (כדאי להסביר למטופל את הפרוצדורה מבעוד מועד). האוסטאופט מרים את עצם הלשון באופן לטראלי ומבקש מהמטופל לבצע פעולת בליעה. כתוצאה מכך, האוסטאופט ירגיש מתח קל שנוצר סביב עצם הלשון, מה שיביא למתיחה אפקטיבית של מערכת השרירים ההיקפית.
אפשר לבצע אינהיביציה קלה על השרירים התת-עורפיים (sub-occipital) ולשריר זוקף הצוואר (cervical-erector-spinae).
האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול באמצעות מגע קל סביב האוזניים, העיניים, האף והצוואר.

הסדר בהן משתמשים בטכניקות אלו נתון לדיון, אך יש הגיון מסוים אם מתחילים באזורים הפריפריאליים, על מנת ליצור מקומות אגירה, שאליהם יוכלו הנוזלים להתנקז.

רצוי שהאוסטאופט ימליץ למטופל לנוח, להימנע מאוכל מורכב ושאינו טבעי, ולהיצמד בעיקר לירקות מאודים במהלך 24 השעות מאז הטיפול.

לסיכום, האוסטאופט המשתמש בידיו המיומנות ובידע שלו בתחומי האנטומיה והפיזיולוגיה, יוצר סביבה אופטימלית לגוף למאבקו בוירוס, מביא הקלה בסימפטומים, מפחית כאבים ואולי אף מחיש את ההחלמה
.