לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופת יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.
אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר ,התכווצות הסימפונות ולבצקת. גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר. החולה מתקשה לנשוף, הריאות ובית החזה מוגדלים באופן תמידי, והאוסטאופת יכול להבחין בחזה חביתי.
חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום , מאסטוציטים, היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק , התעבות והצטלקות של רקמות החיבור והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.
תצפית-
תצפית האוסטאופת במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופת ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופת ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופת להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.
גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול , כך שהאוסטאופת צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.
בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופת חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים - השריר מפנה הראש (סטרנוקלידומאסטואיד) , כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות והשרירים הבין-צלעיים.
טיפול-
לטיפול האוסטאופתי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.
סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופת, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.
לאחר מכן, האוסטאופת יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס ועצב הסרעפת.
האוסטאופת יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.
בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופת צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה