15.1.09

רדיקולופטיה, כאב רדיקולארי וחשיבותם לאוסטאופט



יש הבדל קטן בין רדיקולופטיה לבין כאב רדיקולארי, אך הבנת הפתופיזיולוגיה של שניהם, יכולה לסייע לאוסטאופט לקבוע דיאגנוזה, פרוגנוזה והתאמת הטיפול.

רדיקולופטיה היא מילה המתארת את המצב העצבי , כאשר לעצב או לסיב עצבי (אקסון) של שורש העצב יש חסימה בהולכה. אם סיב עצבי תחושתי - אקסון סנסורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בירידה בתחושה. אם אקסון המתחבר לשריר - אקסון מוטורי, חסום, הדבר יבוא לידי ביטוי בחולשה של השרירים. חסימה באקסון מתרחשת בדרך כלל כתוצאה מדחיסה (קומפרסיה) או מאיסכמיה -פגיעה באספקת הדם, באקסון הפגוע. המקרים הנפוצים ביותר של רדיקולופטיה הם פריקה אנכית ורטיקאלית של החוליה ובלט בדיסק.

האוסטאופת חייב להבין שרדיקולופטיה היא מצב של הפסד נוירולוגי והיא אינה גורמת כאב, לא בגב ולא בגפיים.

אם המטופל מתלונן בפני האוסטאופת על כאב כמו גם על רדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי), על האוסטאופת להיות מודע לכך שהמכניזם של הרדיקולופטיה (הפסד נוירולוגי) לא חייב בהכרח להיות זהה למכניזם של הכאב.

מצד שני, כאב רדיקולארי הוא כאב שנוצר כתוצאה מגירוי עצב עמוד השדרה או שורש העצב.

לפיכך, נשוב ונסכם-

רדיקולופטיה - מצב נוירולוגי (חולשת השרירים או ירידה בתחושה), הנגרם כתוצאה מהולכה חסומה באקסון.

כאב רדיקולארי - כאב הנגרם כתוצאה מגירוי עצבי.

כאב רדיקולארי יכול להופיע עם רדיקולופטיה, ויכול שלא.

הכאב הרדיקולארי עז וחד באופיו והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. חיוני שהאוסטאופת ידע להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, שהוא רצוף וממושך יותר מטיבו, לא ניתן למקמו בצורה מדויקת וכואב.

דוגמא טובה לכאב רדיקולארי היא כאבי גב תחתון, הנגרמים ע"י גירוי העצב הסכיאטי או אחד משורשיו. יחד עם זאת, במונח " sciatica" יש להשתמש רק לתיאור מקרה שבו הכאב הוא עז וחד, והוא מוקרן במורד הגפיים במרחק שאינו עולה על 2 אינץ'. האוסטאופט חייב להבחין בין כאב מסוג זה, לבין כאב סומאטי, אשר כפי שהוזכר כבר, הוא רחב יותר, כואב יותר ולא ניתן למקמו בצורה מדויקת.

הגורם השכיח לכאב רדיקולארי הוא פריצת דיסק. הפתופיזיולוגיה של הכאב הרדיקולארי, הנגרם ע"י פריצת דיסק עדיין אינה ברורה.

האוסטאופת צריך להשתמש במידע שנכתב לעיל, על מנת לערוך דיאגנוזה ותוכנית טיפול. האוסטאופת צריך להיות ישיר בשאלותיו ובבדיקת המטופל, על מנת להבחין בין מצב של הפסד נוירולוגי או כאב. ברגע שהאוסטאופת הבחין בין השניים, עליו להמשיך ולבחון את הפרמטרים ואת סוג הכאב, על מנת להבחין בין כאב רדיקולארי לבין כאב סומאטי. באופן זה, הדיאגנוזה תטה יותר כלפי דחיסה (קומפרסיה), שנגרמה ע"י צורה מסוימת של היצרות הנקבים דרכם עוברים שורשי העצבים מחוץ לעמוד השדרה (במקרה של רדיקולופטיה), כמו פריקה אנכית (ורטיקאלית) של החוליה, בלט בדיסק וכו', או כלפי פריצת דיסק -כאב רדיקולארי.

תסמונת התעלה הקרפלית - שורש כף היד



תסמונת התעלה הקרפלית מתבטאת בתחושה של הרדמות כף היד, עם או בלי כאב בידיים ובזרועות. התופעה שכיחה יותר בנשים לאחר לידה, כאשר שינויים הורמונליים יכולים לגרום להאטת זרימת נוזלים בזרועות.

בדיקה אוסטאופטית של המטופל:
במהלך בחינת היסטוריית המקרה, האוסטאופט צריך לנסות ולברר את הגורמים שתרמו להיווצרות הבעיה. יציבה לא נכונה בעבודה או הנקת התינוק תוך כדי ביצוע פעילות אחרת, הם דברים שעלולים להגביר לחץ על פרק כף היד, המרפקים, הכתפיים והצלעות, וכולם מפחיתים ופוגעים ביכולתו של הגוף להוביל את הנוזלים מהזרועות בחזרה ללב. חשוב לברר לגבי התפקוד האנדוקריני של המטופל, במיוחד של בלוטת התריס (תירואיד), משום שידועים מקרים רבים של תת-פעילות של בלוטת התריס (hypothyroidism), שגרמו לתסמונת.

האוסטאופט יצפה במטופל העומד, תוך שימת לב לעיקומים בעמוד השידרה, הצוואר והכתפיים ויחפש את המקומות בהם נוצרו דחיסה (קומפרסיה) או מתח. תנועות אקטיביות יכללו תנועות של הצוואר, הכתפיים, המרפקים ופרקי כף היד, על מנת לחפש את המקומות בהם נוצר המתח ותנועתם מוגבלת.

יש לחפש זפק .

בדיקה מלאה תכלול בחינה נוירולוגית (רפלקסים, כוח ותחושה) כמו גם בדיקת דופקים.

האוסטאופט ימשש בזהירות את הצלעות , עצמות הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי, הכתפיים, המרפקים, פרקי כף היד והאצבעות, בחפשו אחר מקומות בהם נוצר לחץ.

טיפול אוסטאופטי: אני מעדיף לעבוד באופן דיסטאלי, להתחיל מהצוואר, עצמות השכם והכתפיים, לשחרר מתח ברקמות הרכות סביב לעמוד השדרה הצווארי, הצלעות, עצמות הבריח והכתפיים. זה חשוב במיוחד, לא רק כדי לשחרר מתח המוקרן מהזרועות סביב לצוואר, אלא גם כדי לאפשר ניקוז לתוך צינורות בית החזה. האוסטאופט משחרר מתח באופן דיסטאלי באיזור הכאב, על מנת לפנות מקום לניקוז הנוזלים.

דרך עצמות השכם, האוסטאופט בוחן ומטפל ברקמות הרכות של הזרוע, המרפק והאמה. כשהאוסטאופט מטפל בפרק כף היד, מטרתו לשחרר את הגבלת הרקמות הרכות סביב עצמות שורש כף היד, עצמות האצבעות וגידי כף היד. האוסטאופט צריך להיות עדין אך מדויק באיזור זה, וכרגיל- לידיעת האנטומיה, במיוחד של העצבים ועצמות שורש כף היד, יש ערך מוסף גבוה.

לבסוף, האוסטאופט יכול להפעיל מגע קל בכיוון הלאה מפרק כף היד, על מנת לעודד החזרת הזרימה ללב.
אם יש צורך, ניתן לשלב עבודה עדינה על הצוואר, שרירי הצוואר הצידיים, הושט ועצם הלשון, לשיפור תפקוד בלוטת התריס.

יש לתת למטופל/ת יעוץ בנושא יציבת הגוף בזמן הנקה, הימנעות מכיפוף פרק כף היד למשכי זמן ארוכים, והפחתת לחץ ממשטחי עבודה. יש לעודד את המטופל לעבור בדיקת דם, אם ישנם סימנים לתת-פעילות של בלוטת התריס
.

14.1.09

פארינגיטיס (דלקת הלוע)- גישה אוסטאופטית



בתקופה זו של השנה, לרבים מאיתנו יש מטופלים שמגיעים עם הצטננות. למרות שהם מגיעים אלינו מסיבות אחרות, ברשותו של המטופל, לאוסטאופט יש הזדמנות לטפל בכמה מהמצבים הפחות מוכרים לאוסטאופטיה.

בחלקו האחורי של הגרון נמצאת טבעת של רקמה לימפואידית- הפארינקס, האדנואידים ("פוליפים") והשקדים, אשר מתפקדים כקו ההגנה הראשון נגד דלקות בפה ובגרון. הוירוס העיקרי שגורם לצינון השכיח הוא הרינווירוס

בעת בדיקת מטופל מצונן, האוסטאופט יכול לגלות ששרירי הלוע האחוריים מודלקים, עצם הלשון מוגבלת בתנועתה בצד אחד, בלוטות הלימפה הצוואריות מוגדלות, יש הגבלה בתנועתיות החוליות הצוואריות והיפרטוניות של החיבור לשריר זוקף הצוואר

מטרת הטיפול האוסטאופטי כפול
א. לשפר את ניקוז הנוזלים מהאיזור הבעייתי ואליו.
ב. להמריץ את המערכת החיסונית.

בנוסף לטיפול האוסטאופטי הכללי, האוסטאופט צריך להתמקד במספר איזורים רלוונטיים. הצוואר והצלע הראשונה, שביניהם נמצאים צינורות בית החזה הימני והשמאלי , צריכים לנוע בחופשיות, כך שאין חסימה בניקוז מהצוואר ומהראש. כך גם לגבי הצינורות המוציאים של בית החזה . גם לסרעפת יש חשיבות בויסות הלחץ בתוך בית החזה והדינמיקה של הנוזלים. יתרה על כן, האוסטאופט צריך לוודא ששריר הסטרנוקלידומסטאויד רפוי ואינו מונע ניקוז נוזלים מהצוואר, בין אם ע"י קיבוץ שרירים בצוואר או ע"י צביטת צינורות בית החזה בין עצם הבריח לצלע הראשונה

להמרצת המערכת החיסונית, האוסטאופט יכול להשתמש בשיטות המשאבות הלימפה, הטחולי או החזי להגברת זרימת נוזל הלימפה

פעולה על רקמה רכה בסטרנוקלידומסטויד ביחד עם טכניקת התנגדות השריר על השריר הפארנגיאלי, יכולה להתבצע באופן הבא:
האוסטאופט עומד לצד המטופל ששוכב פרקדן, לופת את עצם הלשון בין שתי אצבעותיו (כדאי להסביר למטופל את הפרוצדורה מבעוד מועד). האוסטאופט מרים את עצם הלשון באופן לטראלי ומבקש מהמטופל לבצע פעולת בליעה. כתוצאה מכך, האוסטאופט ירגיש מתח קל שנוצר סביב עצם הלשון, מה שיביא למתיחה אפקטיבית של מערכת השרירים ההיקפית.
אפשר לבצע אינהיביציה קלה על השרירים התת-עורפיים (sub-occipital) ולשריר זוקף הצוואר (cervical-erector-spinae).
האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול באמצעות מגע קל סביב האוזניים, העיניים, האף והצוואר.

הסדר בהן משתמשים בטכניקות אלו נתון לדיון, אך יש הגיון מסוים אם מתחילים באזורים הפריפריאליים, על מנת ליצור מקומות אגירה, שאליהם יוכלו הנוזלים להתנקז.

רצוי שהאוסטאופט ימליץ למטופל לנוח, להימנע מאוכל מורכב ושאינו טבעי, ולהיצמד בעיקר לירקות מאודים במהלך 24 השעות מאז הטיפול.

לסיכום, האוסטאופט המשתמש בידיו המיומנות ובידע שלו בתחומי האנטומיה והפיזיולוגיה, יוצר סביבה אופטימלית לגוף למאבקו בוירוס, מביא הקלה בסימפטומים, מפחית כאבים ואולי אף מחיש את ההחלמה
.