לפני התחלת הטיפול באסטמה, חשוב שהאוסטאופט יבין את הפתופיזיולוגיה של המחלה ואת הביו-מכניקה שלה.
אסתמה, שגורמיה יכולים להיות אבק, חרדה, אויר קר ושיער בעלי-חיים, מוגדרת כפעילות יתר כרונית של רקמת הריאות, המתבטאת בתעוקת עץ הסימפונות, שמביאה לקוצר נשימה, ל"צפצופים" ולשיעול. זוהי מחלה המתרחשת בדרך כלל בתקופת הילדות. היא מתבטאת בייצור מוגבר של ריר (mucous), התכווצות הסימפונות (bronchospasm) ולבצקת (oedema). גורמים אלו מובילים להצרת דרכי הנשימה, מה שמקשה על חולה האסתמה לשאוף אויר.
חשיפה לאלרגן גורמת לגופו של החולה האסמתי לייצר תאים דלקתיים ותאי פיטום (mast cells, מאסטוציטים), היוזמים את ייצור הריר והתכווצות הסימפונות. יחד עם זאת, כשהאסתמה הופכת כרונית, הדבר מתבטא בגדילת יתר של רקמת השריר החלק (hypertrophy), התעבות והצטלקות של רקמות החיבור (fibrosis) והגדלת מספר כלי הדם בקרום הרירי הברונכיאלי.
תצפית-
תצפית האוסטאופט במטופל צריכה להתמקד בעיקר בקשר שבין עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח, עצמות השכם, עמוד השדרה הצווארי והסרעפת, אשר לכולם תפקיד בתהליך הנשימה. האוסטאופט ירצה לחוש האם קיימת הפרעה סומאטית בתפקוד כל אחד מאזורים אלו ולראות את התאמתם וגמישותם. עליו לבדוק באיזו מידה כל אחד מאזורים אלו מתאים עצמו בשאיפה ובנשיפה. עד כמה שש הצלעות התחתונות מתאימות עצמן בתהליך ומאפשרות לסרעפת להתכווץ? לעיתים קרובות, השרירים הנשימתיים המשניים היפרטוניים אצל המטופל האסמתי, והאוסטאופט ירצה לבדוק באיזו מידה זה אכן קורה והאם זה מתקיים בצד אחד יותר מאשר בצד השני. על האוסטאופט להתבונן גם בפניו של המטופל, ובקשר שבין הפה, האף, העיניים, המצח, האוזניים והחך ולוודא שאין בהם אסימטריה ודחיסה (קומפרסיה), שיכולים לגרום לחסימה בסינוסים ובדרכי הנשימה.
גורם שכיח לאסתמה בקרב ילדים הוא זרימה חוזרת במערכת העיכול (gastric reflux), כך שהאוסטאופט צריך לקחת בחשבון את האזורים החופפים של מערכת הנשימה ומערכת העיכול, או במילים אחרות- הסרעפת, עמוד השדרה המותני העליון, הצלעות התחתונות ועצם החזה.
בדיקה-
בבדיקת המטופל האסמתי, האוסטאופט חייב לשים לב לאזורים הקשורים ישירות לתהליך הנשימה-
עמוד השדרה החזי העליון והצלעות,
העצב הסימפתטי המגיע לריאות (T1-5),
העצב התועה (עצב הגולגולת העשירי, cranial nerve 10), המעצבב את השרירים החלקים של הסימפונות,
המערכת הקדמית של שרירי הצוואר,
הסרעפת בחלק הנמצא משש הצלעות התחתונות, חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה- L1 ו- L2 ועצב הסרעפת (phrenic nerve) המגיע ל- C3,4,5,
שרירי הנשימה המשלימים (accessory muscles of respiration)- השריר מפנה הראש (SCM, sternocleidomastoid), כל אחד מארבעת זוגות שרירי הצוואר, שנמשכים מחוליות אל שתי הצלעות הראשונות (scalene muscles) והשרירים הבין-צלעיים.
טיפול-
לטיפול האוסטאופטי יש מספר מטרות:
א. לשפר את מנגנון הנשימה.
ב. לאזן את מערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית.
ג. לשפר את ניקוז מערכת הלימפה.
סדר הטיפול יקבע כמובן על ידי האוסטאופט, אך ניתן לומר שלאחר הבדיקה למציאת הפרעה סומאטית בתפקוד, ניתן לטפל בכל הפרעה כזו שהתגלתה במנגנון הנשימה הבסיסי, כלומר בצלעות, עמוד השדרה החזי, הצלעות, עצם החזה והסרעפת, ולאחר מכן לעבור לאזורים ההיקפיים יותר כמו עצם השכם, מנגנוני הנשימה המשניים, כלומר שרירי הצוואר והרצועות.
לאחר מכן, האוסטאופט יכול לעבור לעצב הסימפתטי המגיע לסימפונות- T1-4 וכן לשים יתר תשומת לב לעצב התועה, במיוחד בנקודת היציאה שלו בחיבור שבין העצם בבסיס הגולגולת לאטלס (occipito-atlantal joint) ועצב הסרעפת.
האוסטאופט יכול לסיים את הטיפול בשאיבה לימפטית עדינה חזית או רגלית.
בטיפול בחולה האסמתי, האוסטאופט צריך לפנות ליותר מאשר למערכת הקשרים שבין השלד והשרירים. הגישה צריכה להיות לגורמים מרובים, ואף לסביבתו של המטופל ובדיקת הימצאותה של קרדית אבק הבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה