הגישה האוסטאופטית למחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס זיהומית)/ קדחת הבלוטות

מונונוקלאוזיס זיהומית או קדחת הבלוטות, הידועה גם בשמה העממי "מחלת הנשיקה", היא מחלה זיהומית, הנגרמת בעיקר על-ידי

נגיף אפשטיין-באר, הפוגעת בעיקר במתבגרים ובמבוגרים צעירים. המחלה מועברת בדרך-כלל מאדם לאדם, בעיקר על-ידי רוק. תסמיני המחלה הם כאב גרון, הנגרם בשל הגדלת בלוטות הלימפה, חום ועייפות, גורמי מחלה אשר לעיתים רבות מייחסים אותם למחלות אחרות. סימפטומים אלו יכולים להיות מלווים גם בהגדלת הטחול או צהבת.

מטרת הטיפול האוסטאופטי במצב זה, כמו בכל שאר המצבים בהם מטפלת האוסטאופטיה, היא לסייע להחלמת הגוף. לעיתים רבות ההחלמה מהמחלה איטית, וגם כאשר הסימפטומים הראשוניים נעלמו, החולה עלול להמשיך ולסבול מעייפות, כאב, בעיות עיכול, דיכאון ומערכת חיסונית מוחלשת, מה שחושף אותו לזיהומים.

בהתאם לכך ומניסיוני האישי בטיפול בזיהומים ויראליים, הגישה האוסטאופטית תפנה בדרך-כלל למערכות הבאות:
מערכת הלימפה
מערכת הנשימה
מערכת העצבים האוטונומית

האוסטאופט מתחיל, כמו תמיד, בבחינת ההיסטוריה הרפואית, תוך איסוף מירב המידע, ככל שניתן, אודות תמונת הסימפטומים של המטופל. כל מטופל מושפע מהנגיף באופן שונה ולכן חשוב שהאוסטאופט יתאים את הטיפול פרטנית למערכות שנפגעו.

האוסטאופט צריך לברר האם הייתה מעורבות של הכבד או הטחול, ואם כן- במשך כמה זמן הופיעו הסימפטומים. מן הראוי שהאוסטאופט יבדוק מתי המטופל עשה בדיקת דם לאחרונה, על מנת לוודא שאין דלקת בכבד או בטחול, שהמטופל אינו מודע לה.

בבדיקת יציבת המטופל, על האוסטאופט להתמקד באזורים ספציפיים:
כלוב הצלעות הוא חלק מכריע בכל טיפול בו מטפלים בזיהום. בין עצם הבריח והצלע הראשונה, נמצאים הורידים התת-בריחיים, אשר אליהם מתנקזים נוזלי הלימפה. האוסטאופט צריך להבחין בכל מתח הנובע משינוי ביציבה ברקמות החיבור הצוואריות הקדמית והאחורית.

מכניקת עמוד השדרה חשובה, תוך שימת לב לכל שינוי באיברים וברקמות הפנימיים של הגוף, במיוחד אלו שבתוך חלל הבטן ובחלל בית החזה.

מכניקת הנשימה- הסרעפת, הצלעות ושרירי הנשימה המשניים- אשר לכולם חלק בניקוז נוזלי הלימפה.

מבחנים:
בבדיקת הבטן: יש לבחון האם ישנה רגישות בכבד או בטחול.
בדיקה לימפתית: כל בלוטות הלימפה, במיוחד בצוואר ובבית השחי.
יש לחפש סימני אנמיה או הצהבת העור בבסיס הציפורניים, ממברנות מפרישות ריר ובלובן העיניים.

טיפול:
בסיום המבחנים, האוסטאופט יתחיל בטיפול, המותאם פרטנית למטופל. יחד עם זאת, אפרט כאן תדריך, בו אני משלב מספר תחומים בעלי חשיבות באוסטאופתיה.

בדרך-כלל אני מתחיל בטיפול אוסטאופתי כללי, כאשר אני מתחיל ברגליים ועובד כלפי מעלה לכיוון הגולגולת, כאשר אני בודק את כל קשרי הלימפה והאם יש בהם הגבלה כלשהי.

ניקוז מערכת הלימפה:
האזורים הקשורים למערכת הלימפה מפוזרים בכל הגוף. האוסטאופט יכול להתחיל בעבודה עדינה סביב כלוב הצלעות, לחוש את הצומת הצוואר-חזי, עצם הבריח, הצלע הראשונה ומפרקי עצם השכמה עם בית החזה. ניתן להפעיל טכניקות מסל-אנארג'י ועיסוי רקמות רכות על השריר התת-בריחי, שריר החזה הגדול, שרירי הצוואר הצידיים ורקמת החיבור הצווארית. כל אלו מכוונים לשפר את הניקוז הלימפתי בורידים התת-בריחיים הימני והשמאלי, הנמצאים בין הצלע הראשונה ובין עצם הבריח, המנקזים את כל נוזל הלימפה.

לאחר מכן, האוסטאופט יכול להמשיך בטיפול באזור הסרעפת. לא ברור האם למערכת הלימפה ניעות אינהרנטית (היכולת לנוע באופן ספונטני ועצמאי), כך שלסרעפת יש תפקיד מכריע בהזרמת נוזל הלימפה לאורך הגוף. כיווץ והרפיית הסרעפת גורמים לשינוי קבוע בלחץ שבין בית החזה לחלל הבטן. במהלך שאיפה, גדל נפח בית החזה, הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה והלחץ השלילי בבית החזה גדל. מאחר שנוזלים נעים ממקום שבו הלחץ גבוה למקום שבו הלחץ נמוך יותר, תנועת הנוזלים בגוף היא מהאיברים התחתונים ומחלל הבטן אל בית החזה. כל הגבלה על הסרעפת, תביא לדיכוי תהליך זה ולניקוז לימפתי לקוי.

למעשה, האוסטאופט יכול להשתמש במגוון טכניקות למתיחת הסרעפת, לרבות אינהיביציה מקומית תחת איזור עצם החזה והסחוס הצלעי, בדיקת המפרקים ב- 6 הצלעות התחתונות וכן L1-3, על מנת להשפיע על חיבור הגידים של הסרעפת לעמוד השדרה, או בטכניקה הנקראת "כיפוי", שבה האוסטאופט שם את ידיו סביב משני צידיו הקדמיים של כלוב הצלעות ומבקש מהמטופל לשאוף אויר. הלחץ המופעל על-ידי האוסטאופט על הצלעות, מונע מהן להגדיל את נפח בית החזה ובעקיפין גורם למתיחת הסרעפת.

מאחר שמונונוקלאוזיס גורמת להגדלת קשרי הלימפה (לימפאדנופתיה), על האוסטאופט לעבוד גם סביב הפנים והגרון (ראה רשומה בבלוג בנושא פארינגיטיס- דלקת הלוע).

על מנת לשפר עוד יותר את הניקוז הלימפתי, האוסטאופט יכול להשתמש גם בשיטת משאבות הלימפה של בית החזה או הרגלית.

בהנחה שהאוסטאופט בדק שלא נגרם נזק לכבד ולטחול, עליו לשאוף לכלול עיסוי שלהם במסגרת הטיפול, מאחר שאיברים אלו נפגעים לעיתים רבות במונונוקלאוזיס.

ברצוני להקדיש מס' מילים לגבי הטיפול במערכת העצבים האוטונומית במקרים של זיהומים ויראליים. ד"ר ריימונד פרין בספרו "שיטת פרין", מסביר באריכות כיצד טיפול במערכת העצבים האוטונומית חשוב לטיפול בסינדרום העייפות הכרונית, לגבי חשיבותה והחלמתה. לדבריו, חייבת להיות הרמוניה בין מערכת העצבים האוטונומית לבין הדרישות המונחות על הגוף. אחרת, יכול להיווצר חוסר תפקוד של העורקים או השרירים, מה שיגרום באופן בלתי נמנע לבריאות לקויה. על האוסטאופט לבדוק ולחפש חוסר תפקוד סומאטי של החוליות, במיוחד בעמוד השדרה החזי והעצב התועה, שיכולים להיות מטופלים על-ידי "היי ואלוסיטי ת'רסט" או לפרק את הפרקים.

ניתן לסיים את הטיפול בעיסוי הרקמות הרכות בשרירי הגב התחתון ובשרירים זוקפי הגב למטופל השוכב על צידו, ובכך אנו מסייעים לא רק להזרמת נוזל הלימפה בחזרה ללב, אלא גם לשחרור מגבלות סומאטיות סביב עמוד השדרה.

עצות למטופל:
תזונה: יש להפחית שימוש בתחליפים מלאכותיים, קמח לבן, סוכר, קופאין ואוכל מטוגן. יש להקפיד על אכילה רגועה ולא לישון על בטן מלאה. יש להגדיל את צריכת הפירות והירקות ולשמור על איזון בריא בין חלבונים לפחמימות.
פעילות גופנית: יש להתחיל בהדרגה. הפעילות המועדפת להתחיל בה היא הליכה מתונה ולהגביר את הקצב לאחר ההחלמה.

לסיכום, האוסטאופט צריך להדריך את המטופל כיצד לשוב לבריאות טובה. אין פתרונות מהירים וגם לא גישה אחת יחידה כיצד לעשות זאת. האוסטאופט מטפל ומסייע למערכות הגוף שנפגעו הכי הרבה מהנגיף (במקרה זה אפשטיין-באר). הטיפול צריך להיות עדין ומדויק, כך שהאוסטאופט צריך להתמקד במקומות בהם חיוני להשיב את שיווי המשקל, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה אנטומית.